שמחה ואליעזר בביל

📜סיפורם של מייסדי היישוב שמחה ואליעזר בביל

אליעזר בביל נולד בשנת 1908 - 2010 שמחה בביל נולדה בשנת 1923 - 2012

הורי נישאו כשאימי הייתה בת 15 בלבד, זהו אחד הרגעים הזכורים לה ביותר . את החגיגות ערכו לה והיא עדיין ילדה.
הורי, אליעזר ושמחה בביל, עלו לארץ בעליה בלתי לגאלית בשנת 1950 מעיראק יחד עם שלושה ילדים בני 8, 6 ותינוקת בת שנה . אבא נולד בכורדיסטאן ואמא נולדה בחנקין (עיר בעיראק).
בעיראק אימא הייתה עקרת בית ותופרת רוקמת בחסד (הייתה ידועה ברקמה היפה שלה) עבור נשים אחרות. אבא עבד בחנות של סבא שלי.

הם ברחו מעיראק בעקבות הפדיון (הפרעות ) שהיו נגד היהודים , באישון לילה אמרו להם לא לקחת כלום ואנשי הסוכנות לקחו אותם למספר ימים לדירה קטנה בתנאים לא תנאים. משם לקחו אותם שוב באישון לילה, ברגל, נשים וטף ל"פרס" דרך הגבול. לקח להם לא מעט זמן, בדרך לא דרך, עם חשש גדול שיתפסו וימנעו מהםלהגיע ליעד בשלום. בפרס הקימה עבורם הסוכנות מחנה אוהלים זמני עד העלייה לארץ. במחנה ההורים וכל מי שברח יצרו לעצמם אורח חיים יום יומי מתוך תקוה לעלות כמה שיותר מהר, הם שהו במחנה כשלושה חודשים , עד שהגיע רגע העלייה שחל בחג הפסח. הם הגיעו לארץ בטיסה.

בעיראק נפטרו להורי 4 ילדים בגילאים שונים(6,13, ותאומים בני 3). הרבה פעמים שמענו את הסיפורים איך ומדוע הם נפטרו, צער גדול שילווה את החיים שלהם עד מותם.

לא היה להם חזון להקמת היישוב, הממשלה קבעה להם עובדה ומשם התמודדו עם מעט הכלים שהיו להם.
כשהורי הגיעו לארץ, הם הגיעו בחוסר כל, הם ביקשו להיות בקיבוץ וסורבו, לקחו אותם למחנה עולים "שער העליה" שבו הם שהו מספר חודשים, משם העבירו אותם לגליל המערבי שמו אותם באוהלים צמוד לנחל געתון, בתנאים לא פשוטים: אוהלים, שפה שלא הכירו, מזג אויר (באחת הפעמים במזג אויר סוער האוהל עף והם נשארו ללא קורת גג ), מחוסרי עבודה, הם שאבו מים מהנחל , היו בלי תשתיות בסיסיות. בתקופת השהייה באוהלים גרו מספר משפחות באוהל, הלינה במיטות סוכנות, כשלכל משפחה היו מספר ילדים. כמובן, לא היה בית ספר , המצב הכלכלי היה גרוע לא היה להם מה לאכול, אחת האחיות שלי נולדה באוהל . לאחר תקופה קבעו את משכנם ביישוב , בנו להם צריפים ולידם כעבור זמן מה הסוכנות בנתה להם בית בית קבע, מי שבנה יחד עם הסוכנות את הבתים היו הגברים שביישוב ביניהם אבא שלי. כל מערכת הבריאות בנושא ההגיינה היתה בחוץ מקלחת ושירותים.

בית ספר ביישוב היה מורכב מגילאים שונים בכל כיתה מאחר ולא היו מספיק ילדים ואותה מורה לימדה את כל המקצועות, לכל משפחה נתנו פרה, סוס וחלקת אדמה. מעכשיו הם היו צריכים להתמודד לבד מול כל המוסדות, בתי הספר, פרנסה ועוד..., המשפחות לא היו משפחות קטנות לכל משפחה היו לפחות שבעה ויותר ילדים, הקושי היה כלכלי ומנטלי. בהתחלה עיקר העיסוק של רובם היה גידול ירקות, רפת, פיטום אווזים. כמעט לכל משפחה היתה רפת ששיווקה לתנובה, גידלנו תירס, חיטה להאכיל את הפרות, תקופה מאוד ארוכה ההורים פיטמו אווזים , שזו עבודה מאוד קשה במשמרות, אמא עשתה חייל והייתה מאוד מצליחה. אבא עבד בפרדס במושב בן עמי הרבה שנים, היה הולך ברגל יום יום חוצה את נחל געתון קיץ וחורף ומגיע לעבודה במסירות ונאמנות.

לא היו לנו משחקים, המשחקים היו ,חמש אבנים", "קלאס", בובות שבנינו ממקלות וסמרטוטים,
"גולות" , "גוגואים", היינו הרבה בחוץ כולם כל השכנים היינו יחד משפחה אחת גדולה.
הסוכנות אומנם נתנה להם אפשרות ללמוד , שלחו מורות חיילות לבתים של המקימים, אך הבעיה הייתה שההורים היו עסוקים בגידול ילדים, ובפרנסה ולא היה להם זמן ללמוד וזה פספוס גדול.

אחת החוויות החזקות והטראומתיות שהשאירו חותם על הזיכרונות והבריאות של אחי ואחיותי, היה שלקחו אותם כילדים קטנים שחלקם נולדו בחול ורק אחת נולדה בארץ, לטיפולי הקרנות בחיפה. אלה הם אחי ושלושת אחיותי, המערכת חששה שיחלו בגזזת וזו הדרך שהיתה ידועה אז להתמודד ולמנוע אותה. "האם היה זה נכון ??" זו שאלה המתקיימת בשיח עד היום, ואנחנו שואלים את עצמנו מדוע?
התוצאות מההקרנות כמובן הרות גורל, וגרמו למחלות, סרטן ,קרחות ועוד.

הקהילה הייתה ברובה מזרחית, מפרס, עירק וכורדיסטאן, זו היתה קהילה מאוד מלוכדת, עם הרבה כבוד ועזרה הדדית, בבית הספר למדו ילדים בגילאים שונים לאו דוקא מאותו הגיל כי לא היו מספיק תלמידים, נתנו לילדים אוכל ולימדו אותם את דרכי ההגיינה, חשיפה לדברים חדשים, שפה וכתיבה.

הקהילה ערכה הרבה ערבים של הקהילה ביחד, בכל חג העלו הצגות, הקרינו סרטים על קיר המועדון , בכל שבת ארגנו משחקי כדורגל עם היישובים השכנים וכל המשפחות באו וראו והיו יחד. כשהיה אירוע ביישוב, כל היישוב היה מוזמן, נוסעים עם אוטובוס כולם יחד, שרים ורוקדים בדרך, שמחה גדולה.

בהמשך הגיעו לישוב משפחות מרומניה ומרוסיה שעברו דרך סין, המיזוג של תרבויות השפיע מאד על ההתפתחות שלנו, אחד למד מהשני, הייתה ערבות הדדית, כולם היו באותו המצב מכל הבחינות, כך שלא הרגשנו שונים אחד מהשני, כל אחד היה עסוק בהישרדות על מנת לעמוד על הרגליים וכדי לפרנס, ללמוד את השפה ולהתקדם.
עשר שנים לא היה חשמל, כשחיברו את החשמל ליישוב השמחה הייתה גדולה, אחד הרגעים המשמחים ביותר.
כבישים לא היו ושוב הגברים ביישוב עבדו בסיקול אבנים והכנת דרך כמה שאפשר, לאף משפחה לא היה רכב, כל ההתנהלות הייתה עם סוס ועגלה , גם כדי להגיע לעיר נסעו עם סוס ועגלה.

להורים היה מאוד חשוב החינוך ודרך ארץ, זה משהו שמלווה את כל האחים והאחיות, כולם בלי יוצא מן הכלל - אנחנו 7 ילדים , זה היה הסלוגן מול עיננו, זו הדרך שההורים העבירו לנו, חינוך ודרך ארץ, תרומה לזולת, בלי הבדלים של גזע ומין, רובנו למדנו והתקדמנו בחיים . אין ספק שהם גאים בנו להיכן שהגענו , על הנכדים ששואפים ומגיעים למקומות גבוהים, על דרך הארץ שהשתרשה בכל אחד ואחת, הכבוד לזולת ועוד.

הורי סיפרו הרבה על העבר שלהם, על הגעגועים למקום, על אורח החיים עם המנהגים המיוחדים בחתונות, לידות , על המאכלים הטעימים , השכנות, האחווה שהיתה להם, על המקום שהם גרו.

אין ספק שאם ההורים היו נמצאים כאן היום , הם היו אומרים "איך התחלנו והקמנו את היישוב מאפס בשנות ה- 50" וכיום , 75 שנים אחרי, הם בטוח היו גאים בתהליך שקרה ועוד ימשיך לקרות . אנחנו במקום אחר מבחינת תנאים, חזות היישוב, תמהיל התושבים, הילדים שעומדות בפניהם היום הזדמנויות אין ספור להיות מה שהם רוצים (בעבר היתה אפשרות רק הוראה, אחות או גננת) הפרנסה שונה, העולם הינו גלובלי, הלמידה שונה. אני (רותי) דור שני ביישוב חיה בתקווה שהתשתית שהורי הטביעו בנו מכל ההיבטים תיצור מקום טוב עוד יותר לדור ההמשך.

יהי זכרם ברוך!