רזי ורוחמה אליהו

📜 זהו סיפורם של רזי ורוחמה אליהו שחיו בחיי שפע ונוחות בעירק והסתיים בהקמת בית בישראל, סיפור הבריחה הדרמטית, הקשיים הראשוניים בהקמת מושב "דובא", סיפור על אמונה, קהילה תומכת וצמיחה מתוך קושי.

רזי אליהו ז"ל נולד ב26.1.1938 ונפטר באפריל 2025
בעיר בגדאד אשר בעירק
הוריו אהרון שנולד ב1900 וצ'חלה אמו ב1908ז"ל
עלו לארץ עם 4 ילדיהם: יוסף, משה, פהימה ורזי ז"ל.
בנובמבר 1949 הגיעו לארץ ישראל לאחר מסע בריחה מפרך מארץ מולדתם עירק.
רוחמה אליהו נולדה ב5.8.1939
בעיר חנקין אשר בעירק
להוריה אליהו וצ'חלה מורד.
ההורים מספרים כי חיו ברווחה כלכלית ונחשבו ליהודים עשירים היה להם בית גדול ומרווח עם חצר גדולה והרבה עצי פרי מסביב. הבית היה עשיר ומלא בכל טוב.
שכניהם היו רובם מוסלמים ושררו ביניהם יחסי שכנות ומסחר.
לסבים היתה חנות של בדים בשוק, החנות היתה פעילה ומשגשגת והמוסלמים היו קונים בה את מיטב האריגים. היהודים למדו תורה בישיבה ובבית הספר הערבי שהיה מעורב. אסור היה לדבר בעברית רק בערבית. היהודים נאלצו ללמוד את הקוראן בבית הספר.
הסע לארץ:בריחה והישרדות.
בנובמבר 1949 עלו לארץ ישראל יחד עם כל המשפחה בצורה בלתי חוקית, הם ברחו מעירק, היהודים נאלצו לנטוש את הבית והרכוש מאחור מפחד הערבים שהחלו לפרוע בהם. בחצות הלילה עברו מעירק לפרס, בפרס העמיסו את כל היהודים במשאיות עד לגבול הפרסי, שם ירדו מהמשאיות ועברו ברגל עד לישוב כסארשירין ,שם העלו אותם לאוטובוסים ונסעו שלושה ימים בשלג הגבוה עד שהגיעו לעיר הבירה טהראן. הם שהו בטהראן 45 ימים עד ששליח הסוכנות היהודית ארגנו להם טיסות לארץ ישראל. מהטיסה הועברו למחנות עולים שנקראו שער העליה ליד חיפה, שם שהו 8 ימים באוהלים בתנאים קשים ללא מים זורמים ומעט מזון. משם הועברו למחנה עולים בפרדס חנה ושם שהו כארבעה חודשים.
לאחר מכן העלו את כולם לאוטובוסים מבלי להגיד להם לאן פניהם מועדות והגיעו לכפר רפסיה ושהו במחנה אוהלים עד להקמת הישוב.
רוחמה מספרת כי הם עלו לארץ בשנת 1950 והעליה היתה לגאלית אך לא נתנו להם להוציא כל רכוש.היה מפחיד להישאר בעירק כי החלו פרעות והצקות ליהודים- הפרהוד. הם נאלצו להסתתר בבית, הפסיקו ללכת לבית הספר. לא פתחו את החנויות ויצאו רק כדי לרכוש מזון, ככל שהלחץ גבר הסוכנות דאגה להטיס אותם מעירק. כל הרכוש שלהם נשאר נטוש ונבזז על ידי המוסלמים.
גם דרכה של רוחמה היה דרך שער העליה בחיפה ולאחר מכן בפרדס חנה ומשם למושב פדיה במרכז. עברה להתגורר עם רזי עם נישואיהם.
גם רזי וגם רוחמה היו בעירק בעת הכרזת המדינה ועצמאות ישראל, היתה שמחה גדולה אצל יהודי עירק וחגגו בסתר את הבשורה מפחד הערבים. ברגע שהערבים שמעו על הקמת המדינה החלו להציק ליהודים ביתר שאת ולהתנכל להם.
במחנה האוהלים חיו כשנה וחצי, לאחר שנה וחצי עלו מהמחנה ליד נחל הגעתון אל הישוב שהוקם "דובא".
בתחילה כל משפחה קיבלה אוהל ולאחר מכן נבנו צריפי פח, כאשר השירותים היו מחוץ לבית ולא היו מים זורמים. פחון לכל משפחה. שנים אחר כך נבנו בתים קטנים עם שני חדרים ומטבח לכל משפחה כבית קבע. חיברו את המושב לרשת החשמל ב1960.
החיים במושב היו קשים ועם מחסור רב, לא היה אפילו חלב לתת לילדים, ללא רכוש או כל תנאים לגידול הילדים התמודדו עם קשיים רבים. הנשים הובלו בסוס ועגלה ללדת בנהריה גם בימים קרים וגשומים וגם בימים חמים, דרך כביש הבקשיש שלעיתים ארבו להם ערבים בדרך.
רזי התגייס לצבא והיה בחיל החרמש גם בסדיר וגם במילואים.
בתחילה סיקלו את האבנים מחלקת המשק שקיבלו, עם האבנים סללו את הכבישים במושב. הכל התחיל מאפס ונבנה על ידי התושבים. רבים מהמתיישבים החדשים התייאשו ועזבו את המושב, בבתים שלהם עברו לגור גם בני המושב וגם מתיישבים מחוץ לישוב. הסוכנות היהודית שלחה למושב מדריכים ,הן נשים שעזרו לנשים להתארגן בבתים ולעזרה בגידול הילדים והפנמה לתרבות החדשה. המדריכים הגברים באו להדריך את הגברים כיצד לעבד את האדמות, כיצד לחרוש, להשקות ולזרוע. יש לזכור שכל המתיישבים שהגיעו למושב היו סוחרים ובעלי הון ולכן קשיי הקליטה היו כה קשים ולא מובנים.
לרזי ורוחמה היה לול תרנגולות קטן ורפת עם פרות, את הפרות חלבו ולקחו את החלב למחלבה והיו מקבלים על כך תשלום למחיה. בשדה גידלו ירקות, בוטנים וטבק.
לימים הפכו רזי ורוחמה לחקלאים, הקימו בית בישראל עם 7 ילדים ולמדו לחיות ולהיות פה חלק מהקהילה.
חיי הקהילה בישוב:
יש לציין שחיי הקהילה היו מאוד תומכים, שכנים ובני משפחה עזרו ותמכו במטלות הבית, הבישול, הילדים והמשק. היתה ערבות הדדית ,לא נתנו לאף אחד לרעוב גם אם התנאים היו מאתגרים לכולם. חגים נחגגו ברוב עם במגרש הכדורגל, כל משפחה הכינה מטעמים, על גבי הקיר של המחלבה הקרינו סרטים לתושבים שהתכנסו יחדיו, משחקי כדורגל התקיימו כל יום שבת והתושבים היו חברים בליגה המקומית גם רזי שיחק כדורגל, רוחמה עזרה ונעזרה בנשים השכנות שיצאו ללדת להשגיח על הילדים הקטנים שנשארו בבית, לעזור בבישול ובכביסה.