זליכה ואברהם יעקוביאן

📜זליכה ואברהם יעקוביאן
זליכה 1924 -2017 אברהם 1922-1973
הורי נולדו בפרס בחבל ארץ על גבול איראן ואזרביגן בעיירה הנקראת תיקנטפא, שם השפה הרשמית הייתה ארמית. אבא עבד בחנות בדים שהייתה בבעלות דוד שלו, הוא עבד במסחר בשווקים, אמא היתה עקרת בית וארגה שטיחים יפהפיים. אבא ראה את אמא בשוק (היא היתה מאוד יפה) וביקש את ידה.
בשנת 1950 הם עלו לארץ , לא היה להם חזון , אולם אנשי הסוכנות שכנעו אותם להגיע לארץ "זבת חלב ודבש", הם עלו בעליה לגאלית, בטיסה. כשהגיעו לארץ היו להם 2 בנות. כשירדו מהמטוס ריססו אותם בדי.די.טי. הם לא הבינו מה קורה איתם ומדוע?, זוהי טראומה שנשארה במשך הרבה זמן.
הם הגיעו למחנה עולים "שער העליה", שהו שם מספר חודשים ומשם לקחו אותם לגליל המערבי למחנה אוהלים שהקימו סמוך לנחל "געתון". במחנה הם ישנו יחד עם עוד משפחות באוהל, על מיטות של הסוכנות. הם לא ידעו את השפה, וחיו בבוץ, קוצים, ללא תנאי הגיינה בסיסים, וכך קרה שבאחד החורפים האוהל עף והם נשארו תחת כיפת השמים תחת גשם זלעפות. העולים שאבו מים בדליים מהמעיין ועד שהגיעו למחנה האוהלים רוב המים נשפכו. על השכלה בסיסית לא היה מה לדבר , הם חשבו על הקיום היומיומי ואיך לשרוד, כמו כל העולים שגרו יחד באוהלים.

לאחר תקופה הם עברו ליישוב הקבע שנקרא "רבסיה", "דובא", "נתיב השיירה" על שם שיירת יחיעם. .
אחד הסיפורים שקרו והוא לא יאומן : אמא ילדה את אחת מאחיותי בבית חולים רמב"ם, אחותי לא הרגישה טוב ולקחו אותה מאמא שלי, אבי הגיע למחרת עם דודי לראות מה שלומה והאחיות אמרו שהיא מתה, אבי לא עזב את המקום עד שיראו ויוכיחו לו שאכן זה נכון. כמובן שאחותי הייתה בחיים, אבי באותו הרגע לקח אותה והחזיר אותה הביתה. זה סיפור שקרה להם ולהרבה אחרים באותה התקופה.

כאשר הביאו אותם ליישוב שכולו אבנים וקוצים אף אחד לא רצה לגור שם, הגברים ביישוב סיקלו אבנים, וניקו את המקום ששם בנו להם צריפים ולאחר מכן בתי קבע. הסוכנות לקחה את הגברים מן היישוב לעזור ולבנות להם את הבתים. בשלב מסויים אבא רצה לחזור לפרס מרוב שלא היה לא טוב בארץ, המצב הנפשי היה קשה מכל הבחינות, בלי עבודה, שפה, ובארץ שהובטח להם דבר אחד וקיבלו משהו אחר. במושב הם קיבלו פרה, סוס ועגלה וכך הם התחילו את החיים, לאט לאט הם התאקלמו ובנו משפחה לתפארת היינו 9 ילדים. לאבא ואמא הייתה רפת שממנה התפרנסו, אבא עבד תקופה בתל אביב בבניין, ולאחר מכן תקופה ארוכה בפרדס השיתופי שבבעלות המושב. אמא עבדה בפיטום אווזים, עבודה שהייתה מאוד קשה בגלל המשמרות ובישול האוכל עם פתיליה. לאחר תקופה החליטו להפסיק בגלל הקושי . אמא עבדה קשה לטפל בכל 9 הילדים לעבוד בבית ובשדה. היינו ילדים קטנים למרות זאת עזרנו להורים לקטוף ירקות בשדה ולעזור ברפת.

אבא נפטר בגיל 52 והשאיר את אמא לבד עם 9 ילדים, תקופה שכל המשפחה התגייסה להמשיך לעמוד על הרגלים, לעזור אחד לשני ולבנות משהו אחר בלי אבא, תקופה לא פשוטה ועדיין הייתה לנו אמא שאין לתאר את גדולתה, בשקט בשקט גדלנו עם כל מה שצריך ויותר , בצניעות וענווה שרק אפשר להעריץ.
במושב היה בית ספר שהיה קטן מאוד, מספר גילאים למדו באותה כיתה מאחר ולא היו מספיק ילדים, אותה מורה לימדה את כל המקצועות.

מכיוון שלא הייתה חטיבת הביניים שלחו את כל הנוער לבית ספר "נהלל" כדי שילמדו שם , שם הם קיבלו תנאים שלא היו ביישוב (מיטה, אוכל , מקלחת ושירותים בבית), חלק התגעגע הביתה וחזר ולא המשיך וחלק נשאר ללמוד שם.

באיזה שהוא שלב הוקם בית ספר במושב "שבי ציון" ושם התחילו את כיתה א' לאחר מכן נבנה בית ספר במושב רגבה ושם כבר למדו כולם, בגלל המעבר החד מבית הספר ביישוב לאחים הגדולים לא היה קל להשתלב .

לנהריה היינו נוסעים עם סוס ועגלה, פעם בחודש היו לוקחים אותנו לראות סרט בטרומפלדור.
לא הייתה מצלמה לאף אחד, כדי לתעד אותנו היה מגיע צלם בחגים ובמיוחד בפורים. הוא הגיע עם וספה וצילם אותנו בשחור לבן.

המשחקים שהיו לנו היו מאוד פשוטים ותמימים, וזה היה היופי "חמש אבנים", "גולות", "גוגואים", "קלאס", היינו ביחסי שכנות טובים עם השכנים, כמו משפחה אחת גדולה, הרבה עזרה הדדית, אכפתיות.

הם הנחילו לנו את אהבת האדם, הכבוד ההדדי והנתינה, כל האחים התפתחו והגיעו למקומות טובים ויפים. קיבלנו ערכים ועקרונות שמלווים אותנו עד היום ואותם אנחנו מעבירים לילדים ולנכדים וכל זאת כי זה היה מאוד חשוב להורים והם הנחילו לנו את אותם הערכים הטובים .
הורי השתייכו לדור שבנה את היסודות של מדינת ישראל, שעליהם היא נשענת עד ימינו.
אחת מאחיותי סכמה את התקופה: לא היה כלום והיה הרבה
היה עוני, דלות
ואושר גם יחד