נבי ושוקט יעקוביאן ז"ל

📜זהו סיפור מרתק ונוגע ללב על סיפור על קהילה יהודית עתיקה בכורדיסטאן, על מסורת אדוקה ועל מסע מפרך שהסתיים בהקמת בית משגשג במושב בישראל. סיפור העלייה והקליטה של נבי ושוקט יעקוביאן ז"ל

נבי יעקוביאן ז"ל

נולד בשנת 1923 נפטר באוגוסט 2002

נולד בכפר טיקאב אשר בכורדיסטאן

שוקט יעקוביאן ז"ל

נולדה בשנת 1925 נפטרה בשנת 2000

נולדה בכר חורמחישר במחוז קיאמטפאן אשר בכודיסטאן

נבי עלה לארץ בגיל 21 למשפחת יעקוביאן עם הוריו ודנסקא ומרדכי עם אחיו ואחות חסיה ארשדי,כמו כן אחיו התגורר במושב אך רובם עזבו לרמת גן בגלל קשיי הקליטה והעבודה הקשה והפרנסה.

שוקט עלתה לארץ בגיל 17 למשפחת נסימי עם הוריה פרי ואליהו ואחיה מרדכי נסימי הם התגוררו במושב ולאחר מכן המשפחה עברה לירושלים.

החיים בכורדיסטאן:פשטות,טבע ומסורת.

נבי ושקט היו נשואים בכורדיסטאן ולהם היו 2 ילדים פנינה פרנג' ויהודה, הם נישאו בשידוך כמנהג המקום.הם מספרים על חיים בכפר יהודי אשר היה מוקף בטבע מדהים, נהרות ומים רבים בשפע ושטחי מרעה ירוקים. הכפר שכן בינות להרים ובחורף ההרים והכפר היו מכוסים בשלג וכפור.

הכפר היה מבודד והיה צורך להגיע לעיר הקרובה על גבי סוסים וחמורים למשך נסיעה של מספר שעות בכדי להצטייד במזון, מכיוון שהכפר היה מבודד ומרוחק התושבים סיפקו לעצמם את הנחוץ למחיה, לכל משק היתה גינת ירק, עיזים לחלב, תרנגולות לביצים וגידולים שונים. היהודים לא התערבבו עם הגויים והיו אך ורק נישואים בתוך הקהילה היהודית. החיים בכפר היו חיים צנועים ופשוטים והתושבים הסתפקו במועט. בימי החורף הקרים כאשר לא יכלו לצאת מפאת השלג, ישבו בבקתות שלהם, התחממו באש המדורות וטוו שטיחים מצמר הכבשים שאותו גזזו באביב.

בביתם וגם לאחר העליה לארץ דיברו בשפה הארמית שבמקורה היא מורכבת מהרבה מילים מהתנ"ך. עד היום נערכים מחקרים על שפה זו שנקראת גם בשם "נאש דידן" -האנשים שלנו. גם לאחר עלייתם ארצה המשיכו לדבר בשפה זו והנחילו אותה גם לילדיהם. בכפרים בגלל שעסקו במסחר דיברו גם באירנית ובטורקית עם שכניהם המוסלמים.

נבי ושוקט זוכרים חיי שלווה ושפע בכפר שבו חיו, הילדים תמיד שיחקו בסביבת הבית, כולם חיו במעין קומונה, כולם הכירו את כולם, רק יהודים, כפר יהודי מסורתי שומר מצוות ועסקו בפרנסתם במשק החי ובגידול בשדות. הנערים היו יוצאים לשחות בנהר הנשים לעומת זאת לא יצאו מתחומי הכפר ועסקו במלאכות מסורתיות בישול, ניקיון וכביסה וטווית שטיחים שהגברים מכרו בשווקים.

הבנים למדו תורה, הבנות לא הורשו ללמוד. החיים בכפר היו הרמוניים ושלווים. ליהדות כורדיסטאן מנהגים ומסורות מיוחדות. כיהדות אדוקה חגגו את כל החגים כהלכתם, לכל חג היו מאכלים ומנהגים ייחודיים. חגגו בר מצווה לבנים עם משתה וחגיגה גדולה.

בחג הפסח הקפידו על הכשרת הכלים ואפיית מצות כשרות, חרוסת מיוחדת עם הרבה אגוזים ותמרים. בפסח לא אכלו כלל מאכלי חלב כי החלב מחמיץ ואינו כשר ובסוף החג היו עורכים חגיגה גדולה עם שפע מאכלים ומסורות שנקראת הסהרנה.

לנשים ולתינוקות תמיד ענדו תכשיטי זהב מגיל צעיר.

העלייה לארץ: הבריחה והטלטלה.

המשפחה הגיעה לארץ ישראל בטיסה ישירה מאיראן בשנת 1949,העליה לארץ אורגנה ע"י שליחי הסוכנות היהודית. בגלל ההתנכלויות ליהודים נאלצו לעזוב את הכפר עם מעט מאוד מטלטלין ואת כל רכושם השאירו שם והערבים בזזו אותם. הדרך לארץ היתה קשה וארוכה, חלק מהדרך הלכו ברגל וחלק על גבי סוסים וחמורים ולאחר מכן הועלו על משאיות לעבר המטוס לארץ.

בארץ הועברו למחנות העולים בשער העליה בחיפה ולאחר מכן למחנה העולים בפרדס חנה ובשנת 1950 הועברו לרפסיה אשר על שפת נחל הגעתון ולאחר מכן לאוהלים ולבתי קבע בישוב שנקרא היום נתיב השיירה ובעבר נקרא "דובא".

נבי ושוקט התיישבו במושב בתנאים קשים, בתחילה באוהלים ואחר מכן בצריפים עד שנבנו בתי הקבע. הם עסקו בחקלאות ובגידולים שונים ועבדו את חלקת האדמה אשר קבלו. כל משפחה קיבלה פרה לחליבה וגם חצי סוס שהתחלק עם השכן. הם קבלו מחרשות, סיקלו את האבנים בשדות ועבדו את חלקות האדמה. תנאי המחייה והמגורים היו קשים, ללא מים זורמים וללא שירותים בבית. הנשים נסעו על גבי סוס ועגלה בכביש הבקשיש ללדת בבית החולים בנהריה גם בחום וגם בקור ובגשם. לא היה ציוד בסיסי לגידול והאכלת התינוקות והילדים.

בשדה שמאחורי הבית גידלו למחייתם :ירקות, תירס, מזון לבהמות, טבק.

לנבי ושוקט נולדו שבעה ילדים, שניים מהם נפטרו והשאר נותרו במושב ומתפרנסים מחקלאות. שוקט אהבה לשהות בחיק המשפחה ומיעטה לצאת מהבית, עבדה קשה ברפת המשפחתית אך מה שמילא אותה הוא האהבה והמסירות למשפחה ולנכדים. נבי היה מתפלל קבוע בבית הכנסת בסופי שבוע, למרות העבודה הקשה שמרו על הדת ועל המסורת המקודשת אבל עדיין עסקו בחקלאות ובעבודת הכפיים.

בשלב מאוחר יותר נבי עבד במשתלת קרן הקיימת אשר בכברי בהכנת שתילים לייעור הארץ. שוקט גידלה את הילדים והיתה מומחית בהכנת תה שחור ואמיתי, קוביות סוכר בשם קאן שהיו אופיניות לעדה. בכל מוצאי חג פסח ערכה והכינה שולחן מפואר עם תבשילי חלב ועם כל מסורות החג שנקרא סהרנה. היא הכינה פיתות מיוחדות על גבי סאג' - על גחלים, חביתות ירק ומיני מאכלים.

יהי זכרם ברוך!